כשהאמון מת – גם הממלכה מתפוררת

כשהאמון מת – גם הממלכה מתפוררת

מאת: ד”ר עו”ד יריב וינצר, סוציולוג, אסטרטג ומומחה לניהול איפכא מסתברא

היום, ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אין זה עוד “יום של שקט”. זהו יום שבו החברה הישראלית משקפת את עצמה במראה – ורואה בה רק סדקים.

·        פעם ידענו לשתוק יחד. היום אנחנו צורחים לחוד.

·        פעם ידענו לבכות על נפילה משותפת. היום אנחנו חושדים במניעים של מי שבוכה.

·        פעם דיברנו על אמון. היום אנחנו לא יודעים אם זו מילה אמיתית או קללה חדשה.

הציבור הישראלי איבד את הביטחון לא בגבולות, אלא בזהותו.

זה מתחיל מהשלטון:

ראש ממשלה נואם באנגלית, כמנותק מעמו, תוך כדי שהוא מנהל מאבק אישי מול מערכות המדינה שהוא אמור להנהיג.

נשיא מדינה שותק, או גרוע מכך – ממלמל אנמיות שאיש אינו שומע.

שרים מתבטאים כמו שוליים ברשתות, מתחרים מי יקלל ראשון, מי ידרוך על כבוד האדם, מי יחרחר ריב.

אופוזיציה מגמגמת, לא אמיצה, מדברת כמו ועדת חקירה עצמית.

המשטרה במשבר אמון חריף. הצבא חשוף לחיצי פוליטיקאים. המשפחות השכולות מבולבלות. והציבור, זה שאמור היה לזקוף את הגב ביום הזה – מרים ידיים.

בתוך הכאוס הזה, מושגים אקדמיים הפכו לשפה יומיומית מסולפת:

אמון. אמינות. נאמנות.

שלוש מילים שכל אחת מהן קרסה לחלוטין, והפכה בגופה את החברה הישראלית.

·        כשאין אמון – אין חוזה חברתי.

·        כשאין אמינות – אין שיח.

·        כשאין נאמנות – אין מדינה.

במקומן צמחה תרבות של חשדנות, של רמזים, של תיאוריות קונספירציה.

Deep State זה כבר לא מונח תיאורטי אלא איום קבוע בפי אזרחים, חברי כנסת ואפילו שרים.

המילה “שלום” הפכה למושג מגונה.

המילה “ערך” התחלפה ב”תרגיל”.

המילה “אחדות” התפרקה למניפולציה פוליטית.

ויותר מכל – החטופים הפכו מייצוג לאומי לעניין פרטי.

הדם הפך לעוד נתון.

הנפילה הפכה לרקע.

האנרכיה כאן. היא איננה הפגנה או בלגן ברחובות. היא תודעה. היא תרבות.

היא עוברת בין בני משפחה, בין חברים, בין מפקדים לפקודים, בין ילדים להורים.

היא חודרת דרך שפה. דרך טוקבק. דרך אולפן טלוויזיה.

וכאשר חברה מאבדת את שפתה – היא לא צריכה אויב מבחוץ.

היא כבר חיה את חורבנה.

היום הזה אמור להיות קודש.

אבל שום טקס לא יכסה על מה שנשבר.

רק שיקום מהותי, אמיץ, של שפה משותפת, של תרבות דיבור, של מחויבות לאחר – יוכל להחזיר לנו מדינה.

·        כי בלי אמון – אין עם.

·        בלי אמינות – אין הנהגה.

·        ובלי נאמנות – אין עתיד.

הכותב הוא ד”ר לסוציולוגיה, עו”ד ואסטרטג, מומחה בניתוח מערכות חברתיות וביטחוניות, מלווה בכירים במערכת הביטחון, מייסד עמותת “גיבורים קטנים”, ומרצה בגופי צבא וביטחון.