המורכבות של פאנלים ציבוריים טעונים רגשית ד"ר יריב וינצר אסטרטגיה

ריצת בוקר, פאנל טעון ומחשבות על אסטרטגיה נקייה

המורכבות של פאנלים ציבוריים טעונים רגשית

אחרי אימון הבוקר שלי – ריצה עם שחר שמנקה את הראש – מצאתי את עצמי מהרהר בליל האתמול. השתתפתי בפאנל ציבורי באולפן החדשות, דיון טעון וסוער שעסק בנושאים הרי גורל. האדרנלין באולפן מרגיש כמעט כמו בריצה: הלב פועם בחוזקה, האנרגיות גבוהות. אלא שבפאנל הטלוויזיה הרגש גואה לכל עבר – קולות מורמים, טונים כעוסים, וכל משתתף נחוש להעביר את עמדתו. כמומחה אסטרטגיה המוזמן לדיונים כאלה, אני ניצב בפני אתגר: כיצד לתרום לדיון פורה מבלי להיסחף למערבולת הרגשית שסביב? המורכבות טמונה בהבנת הכאב והזעם האותנטיים בחדר, ובו בזמן שמירה על קור רוח וצלילות מחשבתית. הרי המטרה האמיתית שלי שם אינה לנצח בוויכוח, אלא לשפוך אור מקצועי על המצב.

אסטרטג מקצועי: לנתח לפני שלגבש עמדה

בפאנלים טעונים, לעיתים מצפים ממני “לבחור צד” – להגיב ברגש, לתפוס עמדה פוליטית חד-משמעית. אבל התפקיד שלי כאסטרטג שונה בתכלית. האחריות שלי היא לחשוב אחרת: לעמוד דווקא במקום שבו אין קונצנזוס, ולדבר בקול ברור ושקול שאינו זקוק לצעקה כדי לחלחל. בעוד אחרים מדברים כדי להישמע, אני בוחר לדבר כדי להזכיר – להזכיר את התמונה הרחבה, את מה שעל הפרק באמת. מבחינתי, מקצועיות פירושה לשמור על קו נקי מרגש פוליטי ומפלג, ולהתמקד בעיקרי הדברים. אני שם כדי לנתח, לא כדי להתנצח.

איך נראה קו מחשבה של אסטרטג מקצועי? מבחינתי זה תהליך סדור:

1.      ניתוח המצב לעומק: לפני הכל, לפרוס את כל העובדות והנתונים באופן אובייקטיבי, בלי משקפיים אידאולוגיות.

2.      למידת הכוחות הפועלים: לזהות מי השחקנים המרכזיים, מה מניע כל גורם, אילו אינטרסים וחששות נמצאים מתחת לפני השטח.

3.      זיהוי נקודת השבר: בכל מצב מורכב יש גרעין של קונפליקט – שבר או סדק מרכזי שממנו מתפשטים ההשלכות. על האסטרטג למקד מבטו בשבר הזה, בין אם הוא חברתי, ארגוני או אישי.

4.      הובלת דרך לפתרון: לאחר ההבנה, לגבש כיוון פעולה ברור. לא בהכרח לספק תשובה פופולרית, אלא להציע דרך שמחברת בין הנקודות ומובילה קדימה מעבר למשבר.

אני מקפיד להזכיר לעצמי את ארבעת השלבים הללו בכל דיון סוער. כך אני שומר את הדיון ענייני, ומונע מעצמי להיגרר לפרובוקציות או להתלהמות. זוהי המשמעות של קו נקי עבורי – לא להתנתק מרגש האנשים אלא מהרגש הפוליטי שמפלג ומשבש חשיבה צלולה. בסופו של יום, תפקידי איננו לייצר עמדה פוליטית, אלא לספק ניתוח שקול וכלים לקבלת החלטות.

חזון אסטרטגי בזמן משבר מתמשך

אירועי 7 באוקטובר שינו באחת את המציאות הישראלית. כמומחה לניהול משברים וכסוציולוג, מצאתי את עצמי בחודשים האחרונים מלווה בכירים – מנהיגים, מפקדים, ומנכ”לים – בעיצומו של משבר מתמשך שלא חווינו כמותו. המשבר המתמשך מאז 7.10 הוא רב-שכבתי: מדובר במלחמה מתגלגלת, בטלטלה חברתית, ובתחושות אובדן וחרדה שחלחלו לכל רבדי הציבור. בתוך המציאות הזו, האתגר שלי הוא להוביל את הבכירים בביטחה דרך הערפל – לעזור להם לקבל החלטות מושכלות בתנאי חוסר ודאות קיצוניים.

אני מדגיש בפני אותם מנהיגים שני מרכיבים מרכזיים בחזון האסטרטגי: עוצמה בהווה והכנה ליום שאחרי. פירוש הדבר, מחד גיסא לחזק את החוסן של הארגון או המערכת כאן ועכשיו – לקבל החלטות קשות באומץ, לתקשר באופן כן עם הציבור או העובדים, ולהקרין יציבות וביטחון. ומאידך גיסא, להסתכל אל האופק – לתכנן קדימה לשלב ההתאוששות. ביום שאחרי המשבר, יידרשו מענה לפצעים הפתוחים, שיקום אמון הציבור, ובנייה מחדש של שגרה בריאה. אם לא נחשוב כבר מעכשיו על היציאה מהמשבר, אנו עלולים להגיע ליום שאחרי ללא מצפן.

חזוני המקצועי, אותו אני חולק עם שותפיי הבכירים, שואף לזהות בתוך הכאוס גם הזדמנויות לצמיחה. כל משבר, חמור ככל שיהיה, הוא גם קטליזטור לשינוי. למשל, לאחר הטראומה של 7.10 והאחדות שגילינו ברגעי האימה, עלינו לתעל את תחושת הערבות ההדדית שנוצרה ולחזק ממנה את החברה גם בטווח הארוך. האחריות שלי כאסטרטג היא לזקק לקחים מההווה ולהפוך אותם לתוכנית פעולה עתידית. כך, בהכוונת מנהיגים, אני מסייע לתרגם את הכאב והזעם של עכשיו ליתרון יחסי מחר – בין אם בהתייעלות, בחדשנות, או בחיזוק הקשר עם הציבור. זהו החזון שמניע אותי: להוביל דרך מתוך השבר.

מבט החוצה ופנימה: אסטרטגיה סדורה מול שסע פנימי

בעת הדיונים באולפנים על איומים אזוריים – למשל סוגיית איראן – אני מוצא הבדל מטריד בין התמונה החיצונית לפנימית. הגורמים החיצוניים שפועלים נגדנו מצטיירים כבעלי אסטרטגיה סדורה, עקבית ונטולת רגש. אין פירוש הדבר שהם צודקים, אלא שהם ממוקדים: לאיראן ובעלי בריתה יש מטרות ברורות ודרכי פעולה מחושבות לאורך זמן. למעשה, יש עדויות שגורמים איראניים אף פועלים להגביר אצלנו את הרגש המפלג: בשנים האחרונות מפעילה איראן מערך של פעולות השפעה חשאיות בשיח הישראלי במטרה להעמיק שסעים חברתיים ופוליטיים ולזרוע מתח וכאוס פוליטי . במילים אחרות, בעוד האויב ממקד מאמציו בליבוי הקרע בתוכנו, אנחנו לעיתים שוכחים את האסטרטגיה הגדולה ונסחפים לריב אחים.

והנה הפרדוקס: דווקא בשעה שאנחנו ניצבים מול איומים קיומיים, הדיון הפנימי בישראל גולש לא פעם לפילוג והטחת אשמות הדדית. האולפן שבו דנים על איראן, סוריה או חיזבאללה – עלול ברגע להפוך לזירת התגוששות בין ימין ושמאל, דתיים וחילונים, ממשלה ואופוזיציה. בכך אנו מסיתים את המוקד מהעיקר. הנתונים מעידים שהציבור מודע לכך: בסקר שנערך כשנה לאחר 7.10, 62% מהישראלים העידו שהאיום הגדול ביותר על עתיד ישראל נובע מהקרע והשסע הפנימי, ורק 38% סברו שאיומים חיצוניים הם המסוכנים ביותר . כלומר, רוב הציבור מבין שאם ניפול, זה עלול לקרות מבפנים ולא מבחוץ.

איך הגענו למצב הזה? חלק מהתשובה נעוץ בהתמשכות הפילוג הפנימי ובניהול המשבר דרך עדשות פוליטיות. כשהרחובות סוערים במחלוקות על רפורמות, מיסוי, דת ומדינה – הקשב הלאומי זולג מהמטרה המאחדת אל קרבות מאסף פנימיים. למשל, הטיפול בסוגיית החטופים שהתארך והפך נפיץ פוליטית, או העיסוק הבלתי פוסק במחלוקות אידאולוגיות גם בשעת חירום. יש תחושה שבישראל של היום, לעיתים חסר מצפן אסטרטגי מאחד. בעוד אויבינו בחוץ מתקדמים לפי תוכנית (גם אם מרושעת), אנחנו מבזבזים אנרגיה במאבקים פנימיים. כמי שתפקידו לנתח מצב ולהוביל דרך, אני מוצא זאת מתסכל – אך גם בר-שינוי. האחריות עלינו, במיוחד על אנשי מקצוע ואסטרטגים, להחזיר את הדיון אל המסלול הנכון.

אני מקפיד להזכיר בדיונים הללו את התמונה הגדולה: איראן וחיזבאללה לא יוותרו על חלומם לערער אותנו, והם פועלים בכל החזיתות – צבאית, דיפלומטית ותודעתית – כדי להשיג יתרון. מולם, כוחנו ההיסטורי היה תמיד בלכידות הפנימית וביכולת שלנו להתווכח ובו בזמן להתאחד כשצריך. הכוח הזה עומד למבחן. כשאני באולפן, מול המצלמות, אני משתדל לשמש כקול ששואל: מה המטרה האמיתית שלנו? איפה הנקודה שמוסחת מדעת? האם הוויכוח הפנימי משרת אותנו – או את אויבינו? שאלות אלו לא תמיד נוחות לשמיעה, אך הן חיוניות כדי לנער אותנו לחשיבה מחוץ לפרדיגמה המוכרת. תפקידי להזכיר שקיומה של אסטרטגיה לאומית סדורה, כזו שמתעלה מעל מחלוקות שעתיות, היא לא מותרות אלא הכרח קיומי.

לחזור לעיקר – מסר אישי לציבור

אני כותב את הדברים הללו מתוך תחושת דחיפות ואכפתיות עמוקה. בשוך אבק הפאנלים הטלוויזיוניים, אחרי שכולנו כיבינו לרגע את רעשי הרקע, חשוב לי לפנות אליכם – הציבור הרחב – בקול אחר, מפוכח ומחבר. נדמה שכולם צועקים, כולם בטוחים בצדקתם, אבל בתוך המולת הצעקות עלול להישכח מה באמת מונח על כפות המאזניים בחיינו כאן. אני מבקש להזכיר את העיקרים האמיתיים, אלו שכולנו – מכל המחנות – שותפים להם:

• הנטל המשותף של החיים כאן (מיסים וכלכלה): יוקר המחיה, המסים שאנחנו משלמים, הכלכלה שמחזיקה אותנו. אלו נושאים שלא יודעים ימין ושמאל – כולנו רוצים עתיד כלכלי יציב והוגן לילדינו.

• החטופים והשבויים שלנו: מעל לכל מחלוקת פוליטית, ישנם עשרות משפחות שעדיין קורעות את ליבן בדאגה ליקיריהן בשבי. שחרור החטופים והנעדרים הוא יעד לאומי מהמעלה הראשונה, והציבור אף רואה בכך את המטרה החשובה ביותר במערכה . אסור לתת לשיח להתפזר ולהשכיח את האנשים הללו שגורלם לא נודע.

• החיבור והלכידות בינינו: כן, אנחנו חלוקים בדעות, אך בסופו של יום חיים כאן יחד. בשעות קשות כבר הוכחנו שסולידריות היא סוד כוחה של ישראל. עלינו לטפח את החיבור האנושי הבסיסי – בין אם זה בכיכר העיר או בתור בסופר – ולזכור שכולנו חלק ממשפחה אחת מורחבת.

• הכאב החברתי המשותף: השנים האחרונות הביאו עמם כאב רב – שכול, פחד, וטראומה חברתית. הכאב הזה משותף לכולנו, והוא דורש הכרה ואמפתיה הדדית. במקום להפנות עורף זה לזה בסבל, עלינו להביט אחד לשני בעיניים ולראות את האנושיות והפגיעות.

הקול השונה שאני מנסה להביא מזמין לחשבון נפש ציבורי: בואו ננמיך לרגע את הלהבות, וניתן מקום לשיח אסטרטגי, ענייני ומכבד. לא מתוך אדישות, אלא מתוך הבנה שבכדי לנווט את הספינה הלאומית בסערה, דרוש מצפן רגוע ויד יציבה על ההגה. אין פירושו של דבר לוותר על דעותינו או עקרונותינו – אלא להעלות אותם מדרגה, לרובד של דיון מעמיק שמחפש פתרונות ולא אשמים.

בסיכומו של דבר,

הריצה של הבוקר הזכירה לי את מה שהלב יודע: אחרי שמזיעים ושורף קצת בריאות, מגיע רגע של שלווה בה הרוח צלולה. את רגעי הצלילות הללו אני מבקש להביא לשיח הציבורי שלנו. אם נצליח לעצור בין מקצה אחד למשנהו, לקחת נשימה ולהיזכר בעיקר – נגלה שאפשר גם אחרת. האחריות לחשוב אחרת ולראות רחוק מוטלת על כולנו. אני מאמין שבכוחות משותפים נוכל להוביל דרך חדשה – דרך שיש בה אסטרטגיה שקולה, אחדות מטרה, ואמונה עמוקה בעתיד משותף. הגיע הזמן לחזור לעיקר ולצעוד קדימה, ביחד.